אימה בראשון מערב
אימה פרברית ישראלית לנוער
עורכת: תמר הוכשטטר.
עם עובד 2023
המלצה על הספר בסיכום השנה של "ידיעות אחרונות"
"אנחנו חיים במקום שבו הקרום המפריד בינינו לבין האימה והכאוס דק במיוחד, והורים חסרי אונים מעדיפים לגונן על הילדים מפני ספרות שתוסיף גם פחדים דמיוניים. 'אימה בראשון מערב' מוכיח שאין טעות גדולה מזו, וכי דווקא דרך ספרות טובה אפשר לגעת בפחדים אמיתיים באומץ ובהומור"
ופתאום יוצא לך ספר.
טוב, זה לא פתאום. יש פרוצדורה של כתיבה, של עריכה, ואז עריכה לשונית, והגהה... ובכל זאת, כשזה יוצא - זה יוצא פתאום. וזה מפחיד. ולמעשה, הפחד הולך איתך כבר הרבה זמן. אם אתה חושב על זה, אתה מבין שמאז ימי הקורונה אתה רואה הרבה יותר סרטי אימה. קורא יותר ספרי אימה.
יום אחד שמת לב שהתחלת לכתוב סיפורי אימה לאחיינים שלך. רצית לכתוב על החיים שלהם, רק בצורה איומה יותר, נפלאה יותר. איכשהו יצא שהכנסת לשם הכול, את הבלגן שהיה בתקופה ההיא, הפחד שהיה מפני הדבקה, הבידוד, וכמובן, הפרנויה, המחשבות הטורדניות, הגועל. מפה לשם יצא שכתבת על דרקונים, על רובוטים, על יקומים מקבילים, על ג'וקים, חייזרים וסליים מכושף. אתה עוצר לרגע וקורא מחדש את כל הסיפורים שנאספו, וחושב, אולי יש בהם משהו. אתה אוהב את העובדה שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות, אבל גם לגמרי כן. אתה שולח אותם להוצאת "עם עובד" ובמהרה מגלה שיש מי שמאמין בהם. הם עוזרים לך לקחת את האסופה המשונה הזו ולהפוך אותה לספר של ממש. לאובייקט בעולם. ואז, פתאום חגים, פתאום הוא מגיע לחנויות. אתה עומד מול הספר שלך במדור הנוער בחנות ותוהה, רגע, האם אני עכשיו סופר לנוער? ומה זה אומר להיות סופר נוער? יש מועדון? לחיצת יד סודית? והנוער האלה, איפה הם? איך מגיעים אליהם? הם בכלל קוראים ספרים? וסליחה, לאיזה גיל זה? ואין לך תשובות. אולי עוד יהיו בהמשך, אבל רגע, זה רק קרה, פתאום, שיצא לך ספר.
ראיון רדיופוני על הספר בתוכנית "מה שכרוך" כאן תרבות עם יובל אביבי ומאיה סלע.
מתוך הראיון
יובל אביבי: הסיפורים האלה נכתבו עבור האחיינים שלך. הם נכתבו כדי לעזור להם להתמודד עם המציאות? ראית שהם מפחדים מדברים ואמרת "אוקי, בסדר, יש לי פתרון"?...
המחבר: אני חושב שזה היה משהו קצת הפוך. זה היה הניסיון שלי לדרדר אותם. הם גרים בראשון מערב, החיים שלהם מאוד מסודרים, ונעימים ובורגניים, ואני ראיתי משהו מהאימה שמסתתרת מאחורי הדבר הזה...
(הראיון המלא בלינק למעלה).
כחלק מהניסיון להגיע להגיע לקוראים חדשים, הפתעתי את עצמי ופתחתי חשבון טיקטוק שבו אני עושה סרטונים משונים, מפחידים, מצחיקים, שקשורים לספר וכולל עשר טיפים לכתיבה של סיפור אימה אפקטיבי.
מוזמנים לעקוב, אם יש לכם איך.
(האיקון למעלה מוביל לדף)
שבחי הביקורת:
מי מפחד מספרי אימה?
אנחנו חיים במקום שבו הקרום המפריד בינינו לבין האימה והכאוס דק במיוחד, והורים חסרי אונים מעדיפים לגונן על הילדים מפני ספרות שתוסיף גם פחדים דמיוניים. 'אימה בראשון מערב' מוכיח שאין טעות גדולה מזו, וכי דווקא דרך ספרות טובה אפשר לגעת בפחדים אמיתיים באומץ ובהומור
("ידיעות אחרונות", מור פ. דבורקין)
כמעט עד רגע הדד־ליין, לא היה לי מושג איך אכתוב את הטור הזה. מחשבות על עשרות ילדים שכבר לא יקראו לעולם, ואחרים שיתקשו לקרוא בתנאי טראומה ותלישות, לצד הצורך הפרקטי לתפעל משפחה במציאות הזויה, הותירו אותי בלי רגע של שקט ופנאי נפשי או יכולת להתכנס פנימה, לעומק המחשבות שלי. אבל הספרות תמיד מוצאת דרך, ולבסוף הבנתי שלפחות בנוגע לז'אנר שבו עוסק הטקסט הזה, אין צורך בשקט ובהתכנסות. להפך.
כשפרצה הקורונה באביב 2020, חוו רבים ברחבי העולם תחושות של חרדה ומצוקה נפשית. אבל כשקבוצת חוקרי פחד ומופעיו בתרבות מאוניברסיטת ארהוס שבדנמרק ניגשה לבדוק את עמדת נחקריהם לגבי המגפה, הם גילו דבר מה מעניין: מי שהגדירו עצמם כחובבי ספרי וסרטי אימה דיווחו על מצוקה פסיכולוגית פחותה לעומת נחקרים שאינם אוהדי הז'אנר.
מדוע? החוקרים הציעו מספר השערות ובראשן האפשרות שמי שמרגיל עצמו לחוש אי־נוחות וחוסר ודאות בעת קריאה או צפייה בסרטים, יתמודד טוב יותר עם התחושות הללו גם בחיים האמיתיים. בנוסף, המחקר הראה כי יצירות אימה מאפשרות לאדם לחשוב כיצד יגיב לאיומים שונים, וכך אנשים שצפו בסרטים הכוללים תיאורים של כאוס המוני כמו פלישת חייזרים או אפוקליפסה, הרגישו מוכנים יותר להתמודדות עם המגפה.
למרות היתרונות שמוצא בו המדע — האדרנלין המופרש, דריכות השרירים והחושים — ז'אנר האימה הוא הרבה יותר מאימון מנטלי ופיזי. כל מי שקרא את מרי שלי או בראם סטוקר יודע שדרך זוועות הדמיון המשתוללות חושפות יצירותיהם פחדים מציאותיים הרבה יותר, המשקפים ואף מבקרים את רוח התקופה והחברה שבה נכתבו. בספרו החדש 'אימה בראשון מערב', מוכיח אמיר חרש שאפשר לעשות ספרות אימה כזו, איכותית ומסעירה, ביקורתית ומרטיטה — גם לילדים. הספר מונה עשרה סיפורים, שבכל אחד מהם חווים גיבוריו, התאומים ארי ודגן, חוויה ממעמקי אפלת הדמיון, שנוגעת לפחדים ממשיים בעולמם של ילדים ונוער בני זמננו.
כך, בסיפור 'זומבי בכיתה' מעלה חרש את נושא החרדה מהמון מוסת שמאפיינת סיפורי מתים־חיים רבים, ובנוסף עוקץ באופן מושחז ומצחיק מאוד את האופן שבו הפוליטיקלי קורקט עשוי לערער את האינסטינקט האנושי הבסיסי להבחין ולקטלג כדי להבין את המציאות ולשמור על עצמנו בתוכה. ואילו בסיפור 'רובו"ט', שבו מדען משונה הופך ילדים לסייבורגים כדי שיצטיינו בלימודים ויהוו את חוד החנית של עולם ההייטק הישראלי, הוא מציג שאלות על אודות גבולות השימוש בטכנולוגיה והקו ההולך ונעשה דק בין אדם למכונה, תוהה על אחריותם המוסרית של מי שמפתחים תוכנות ריגול ונשק להשמדה המונית, ואף מבקר את קידוש המקצועות הריאליים במערב ואת אורח החיים "המיטבי" כביכול שנגזר מהם.
סיפורים אחרים עוסקים בפחדים אנושיים על־זמניים, כמו 'הוגין ומונין' היפהפה, 'פיוטי ואפל', שנוגע במחלת הדמנציה ובכאבם של מי שרואים את אהוביהם המזדקנים מתרחקים מהם אל עולמות של היעדר תודעה אנושית. וישנם גם סיפורים פשוט גועליים לתיאבון, רוויי מקקים זוחלים ונמעכים או חייזרים ריריים, ששואבים את הקורא אל עלילות מצמררות באופן מענג.
נדמה שסודה של הצמרמורת הזו טמון כבר בשמו של הספר, המקפל בשלוש מילים את הפחד שהוליד את ספרות האימה המודרנית, זה שכולנו נרתעים ממנו ומשתוקקים לגעת בו בו־זמנית: התזכורת המתמדת לשבריריות החברה הבורגנית, ולרוע, האלימות והכאוס שאורבים תחתיה תמיד. דגן וארי הם תוצר של הישראליות המעמד־ביניימית:
אבא־אמא־שלושה ילדים, בית עם חצר ושתי מכוניות, מחשב לכל ילד, חוגים וממתקים. כל אלה מאותגרים על ידי התפרצויות פחדים מודחקים מכאב וממוות, מחוסר שליטה וניצול, ומהידרדרות לשולי החברה והתודעה, כפי שחרש ממחיש בסיפור הנהדר 'אגם הנקניק', שבו ארי נקלע ללופ בזמן, שסיום אפשרי המרומז בו מותיר אותו כהומלס שגר באוהל בחולות מחוץ לעיר.
ואולי זו הסיבה שספרות אימה מקורית לילדים ונוער נדירה כל כך בישראל. אנחנו חיים במקום שבו הקרום המפריד בינינו לבין האימה והכאוס דק במיוחד ממילא ומועד להיקרע לעיתים קרובות, והורים ומורים חסרי אונים מעדיפים לגונן על הילדים מפני ספרות שתוסיף גם פחדים דמיוניים. 'אימה בראשון מערב' מוכיח שאין טעות גדולה מזו, וכי דווקא דרך ספרות טובה שעוסקת בזוועות דמיוניות אפשר לגעת בפחדים אמיתיים באומץ ובכנות, בהומור ובחוכמה. לגעת ולחיות לצידם.
אפוקליפסה מתוצרת הארץ על זומבים, מפלצות וג'וקים
ספרו של אמיר חרש הוא בידור טראשי מלא הומור חסר עכבות, שקולע לישראל הדיסטופית של הימים האלה
("הארץ" עופרה רודנר)
מדוע מתבגרים אוהבים כל כך את ז'אנר האימה? כשכותבים את השאלה הזאת בגוגל מוצאים מאות מאמרים, הרצאות, סרטונים ומחקרים פסבדו־מדעיים שמנסים להשיב עליה. התשובות בדרך כלל נעות בין "המתבגרים אוהבים לחוות התרגשות רדיקלית" ל"המתבגרים נהנים מתחושת הקהילה של מעריצי הז'אנר". אבל נדמה לי שיש לזה גם רקע סוציולוגי משמעותי: החיבה לז'אנר האימה מבטאת את המצב המשונה שבו שרוי המערב (והכוונה היא לא לישראל, אלא לצורך העניין לארה"ב ואירופה), כשמתחת לפני השטח הולכת ונדחסת חרדה עצומה, ומעל פני השטח החיים הם נוחים ותקינים פוליטית מאי פעם, עד כדי קהות הרגש. המערב מעולם לא היה מפונק כל כך ומפוחד כל כך בו־זמנית. וז'אנר האימה הוא המוצא הסביר, להבדיל מתופעות אחרות שנהפכו לנפוצות בקרב מתבגרים ומעסיקות את אנשי המקצוע מטעמים אחרים — למשל, תופעת ההתמכרויות לכאב ופציעה עצמית. כמו שניסחה את זה נערה אמריקאית בת 14 בטיקטוק, "אני פוצעת את עצמי כדי להרגיש פיזית את הכאב שאני מרגישה בפנים".
כך או כך, מערבה מכאן ז'אנר האימה לנוער משגשג — מספרות הדיסטופיה, שקיבלה עיבודים לקולנוע ("משחקי הרעב"), ועד טראש טלוויזיוני מבדר בסגנון הסדרה "דברים מוזרים", שנהפכה לקאלט אצל טינאייג'רים, או סדרות הזומבים בנטפליקס. ואילו בישראל הנוער צורך אימה אך לא כותבים פה הרבה יצירות בז'אנר, מאותה הסיבה שלא כותבים פה הרבה סאטירה פוליטית — האימה היא החיים עצמם, כמו שהמסיכות של הפוליטיקאים קרועות כבר מזמן. הכל בחוץ.
"אימה בראשון מערב", ספרו של אמיר חרש, יצא כמה שבועות לפני מתקפת 7 באוקטובר, ובאופן משונה הוא מעורר געגועים לימים שבהם חשבנו שאנחנו מנהלים חיים רגילים בסך הכל, בין "מבצע" ל"מבצע" ובין הפגנה להפגנה, ושאנחנו עדיין יכולים להצטמרר מתיאורים מפורטים של זומבים ונחילי ג'וקים. גיבורי הספר הם שני תאומים, ארי ודגן, ילדים טובים ומחוננים מראשון לציון, ואחותם הצעירה דובי, שנקלעו למסכת של תקריות מסתוריות מכל הסוגים האופייניים לז'אנר — זומבים, מפלצות, שיקויים, חייזרים, מדענים מטורפים וסייבורגים. העלילה תפורה מאותן תקריות הרודפות זו את זו, והסגנון של הספר מזכיר יותר את סדרות הטלוויזיה, או את סרטוני הטיקטוק הוויראליים שילדים מביימים ועורכים, מאשר את ספרות האימה והפנטזיה הקלאסית. כלומר, מדובר בבידור טראשי פרודי, פסטיש פריך של אגדות ועלילות קונספירציה. אבל הוא כתוב בחן ומלא הומור חסר עכבות. ואולי מה שהכי נחמד בו זה שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות.
לספר אין יומרות להיות יותר מבידור טראשי ישראלי, וזה לכאורה לא משהו להתגאות בו. אבל בישראל נכתב המון טראש שאינו מודע לטראשיותו, בעיקר בז'אנר המתח והפנטזיה לנוער. ואילו הספר הזה, כך נראה, נכתב מתוך חיבה אותנטית לטראש וטינופת. המניע היצירתי שלו הוא רפש והפרזה. הוא לועג בשיטתיות לניקיון ולסדר, למינימליזם שהפך לסמל סטטוס בורגני ולתקינות הפוליטית. הוא חורץ לשון לשיח הפסיכו־דידקטי ולמעבדה הסייבורגית לתיקון ושִפצור האדם. למעשה, מתקבל הרושם שהוא נכתב מתוך תחושת שליחות — לכתוב טראש ישראלי תוצרת הארץ. גם זה לא עניין של מה בכך בנוף של ספרי הפנטזיה הישראליים, שלעתים נדמה כי הם לא מצליחים להשתחרר ממקורות ההשראה שלהם בהוליווד ובאנגליה הניאו־גותית. כשחרש מתאר את ראשון מערב, אפשר להרגיש את הלחות של ראשון מערב.
מהרבה בחינות, הספר יצא בתקופה הכי לא מתאימה — הדבר האחרון שקוראי העברית צריכים עכשיו הוא תיאורים אפוקליפטיים ומפלצות. אך מבחינות אחרות, הוא קולע לישראל הדיסטופית של 2023, שהתעוררה לממד מקביל, מפלצתי, ומשתוקקת לשוב לממד שהיה בו איזשהו היגיון קלוש. ואולי יהיו חובבי ז'אנר שימצאו בו דווקא את המלים שהציבוריות הישראלית לא תוכל להכיל בשנים הקרובות — כמו שבשנות ה–60 ילדים ישראלים קראו סטאלגים מתחת לשמיכה.