הספר הזה, כמו דברים רבים, התחיל בתור הלצה.

"שכול וכשלון וזומבים", חשבתי, "זו כותרת מושלמת לספר זומבים עברי, שורשי, שילוב בין הקלסיקה העל זמנית של יוסף חיים ברנר לסרט זומבים טראשי". התאהבתי בכותרת, לא באמת תכננתי לכתוב אותו, אבל לספר היו תוכניות משלו.

אני זוכר נסיעה ברכבת הקלה בירושלים שבה המילים התחילו להתנגן אצלי בראש: "אני כותב, ויודע אני שאני כותב, אבל האם אני חי?" ואני זוכר שירדתי מהרכבת ורצתי לבית קפה להוציא את הלפטופ כדי להקליד שתי פסקאות שכבר היו שלמות אצלי בראש.

כתבתי פרק, כתבתי שני פרקים. חשבתי שזה ספר שנועד בערך לשני אנשים בעולם, כי מי מתעניין גם בזומבים וגם בברנר? אבל כשהקראתי לאנשים את הפרקים, הם התלהבו. ולהפתעתי גם מי שלא הבין לא בזה ולא בזה, התלהב. גיליתי שכתבתי משהו שיש בו משהו. המשכתי לכתוב. הכתיבה באה בקלות, בזרימה, בשפע.

התחלתי לכתוב את הספר בגיל 40, שהוא בדיוק הגיל שבו ברנר נרצח. השנה שבה התחלתי לכתוב הייתה בשנת המאה לרצח ברנר. ראיתי בדברים האלה סימנים של סימפטיה קוסמית בנוגע לפרויקט.

די מהר זה צמח לספר שלם שהמספר שלו הוא ברנר והוא מתרחש ביקום אלטרנטיבי שבו מאורעות תרפ"א היו מתקפת זומבים. אני מאוד אוהב את ברנר, קראתי הרבה ברנר, ולהיכנס לתוך השפה שלו, לניגון, לאופן המחשבה שלו, היה תענוג גדול. החיבור לזומבים, בדיעבד, היה טבעי. לא סתם ברנר כתב יצירה בשם ״שכול וכישלון״ – המוות כבר נמצא שם מראש, הדרמה הגדולה של החיים שבתוך המוות והמוות שבתוך החיים, כל זה יושב בבסיס כתיבתו. הבנתי שזה משהו אינהרנטי בספרות של דור התחייה, שברנר הוא מהנציגים הבולטים שלה. עם מת שקם לתחייה, שפה מתה שקמה לתחייה – המטפורה של חי-מת כבר הייתה שם כל הזמן. הזומבים כבר הסתתרו בין השורות.

בלב הספר ישנו העניין הסגנוני, הניסיון לשקף עד כמה שאפשר את הקול ואת הסגנון הייחודי של ברנר. עורך הספר ד״ר יונתן דיין הוא חוקר ברנר, ונעשתה עבודה משותפת רבה בניסיון לדייק ככל שניתן, הכול כפי שברנר היה כותב: ציטוטים ומיקרו ציטוטים, מבנים רטוריים, אוצר המילים והאיות. עד כדי כך שהרגשתי מחויב לתת קרדיט לברנר כמחבר שותף. זה גם הולם את נושא הספר, שנכתב כשיתוף פעולה בין אדם חי ואדם מת.