פתיחת הסיפור

​

הילד החדש שהגיע לכיתה היה עולה חדש מאמריקה, אבל הוא גם היה זומבי. זה היה די ברור: שיער לבן של לבקן, פנים חיוורות חסרות דם, וזוג עיניים מתות שרק בוהות קדימה בלי להתמקד בכלום. כשהוא נכנס לכיתה הצעדים שלו נגררו על הרצפה כאילו הוא בובה שמוחזקת בחוטים מלמעלה, וכשהוא התישב הגוף שלו פשוט נשמט ונפל לכיסא כאילו חתכו לו פתאום את החוטים. כן, הוא היה זומבי, אבל היועצת החינוכית אמרה לכיתה שאסור לקרוא לו זומבי, כי זומבי זו קללה.

היועצת החינוכית היתה קצת דומה לחזירה עם פאה, אישה נמוכה, עגלגלה ומתולתלת. בגלל שהיועצת היתה גם המורה לעברית, היו לה שיעורים קבועים עם הכיתה, ובדרך כלל היא ניצלה את שיעורי העברית כדי לייעץ בנושאים חינוכיים. כבר חצי שיעור עברית שהיא דיברה על איך יש לקרוא בעברית לזומבים, ובעיקר על איך אין לקרוא להם. היא הדגישה שאסור לקרוא לילד החדש פגר, גופה, בן של גופה, זיכרונו לברכה, עליו השלום, מסריח, סרחוני, הגנרל צחנה, זומב, זומביבון, מיסטר זי, לבנבן, פודרה, טומטום, מוח-מת, מנשנש מוחות, קניבל, ברחן-קבר, פעם בחיים, חסרגש, וזולל כרוביות. אם הכיתה צחקה, היועצת לא התרגזה, אלא המתינה "בסבלנות ובסובלנות", כמו שהיא אומרת, עד שכולם יסיימו לצחוק לפני שהמשיכה לכינוי הבא. דגן תלמיד חרוץ שכתוב הכל, אז הוא כתב במחברת את כל הכינויים. בלי להתכוון היועצת סיפקה לו הרבה רעיונות לקללות שהוא בכלל לא שמע עליהן. זה תמיד ככה איתה. את שני שיעורי העברית הקודמים היא הקדישה לשאלה: "למה אנשים פונים לסמים?" והסבירה כל כך טוב איך מרגישה "תחושת האושר המדומה" שהסמים נותנים – עד שלא נשארו בכיתה ילד או ילדה שלא הפכו קצרי רוח לעשן כבר סמים. אין מה לעשות. כשהיא התחילה לדבר על משהו, היא לא הצליחה להפסיק.